שיקום העם היהודי באחרית הימים

אברהם גלעדי

שיבת היהודים לאדמת ישראל הנס המודרני שהוא מדינת ישראל, שדוד בן גוריון ומקורביו הכריזו עליה ב-1948 ארץ ואומה משלה, מעיד על יד אלוהים הפועלת להשבת עַם בריתו, היהודים. הרוח החלוצית שהניעה את מייסדיה הציונים של ישראל הייתה גדולה יותר מסך השאיפות האישיות שלהם להקמת האומה הישראלית. במובנים רבים זה היה מקביל לבנייה מחודשת קודמת של הארץ המובטחת בזמן שקבוצות יהודיות חזרו מiבבל כדי לשקם את ירושלים ואת מקדשה: "וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת־רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת-בֵית יְהוָה אֲשֶר בִירְוּשָלָם" (עזרא א׳, 5). העלאת רוחם של החלוצים הציוניים על ידי אלוהים באה בשפע לידי ביטוי באידיאליזם, ההתלהבות ובמסירות שלהם, כאשר קיבלו על עצמם את המשימה להפוך אדמה שוממה ועקרה לגן עדן – ניקוז ביצות, יצירת מערכות השקיה, עיבוד אדמה לחקלאות, נטיעת יערות ובניית בתים.

ואכן, מרגע שנולדה התנועה הציונית בשלהי המאה התשע עשרה, כאשר יהודים דתיים התנגדו ליישוב מחדש של ארץ ישראל בטענה שהיהודים הציונים החילונים גוזלים את זכותו של המשיח להוביל את שיבתם, הופיע כוח עליון שפעל לטובתו של תאודור הרצל ומקורביו. למרות שמאות שנים קודם לכן, התיישבו קהילות דתיות במרכזי הלמידה של ירושלים, חברון, צפת וטבריה, כיסי נוכחות יהודית אלה לא יכלו להיחשב כתנועה היסטורית משמעותית, או כהתגשמות נבואה. מאוחר יותר, כאשר נוכחו יהודים דתיים בהצלחתם של היהודים הציונים, הם הצטרפו לעלייה והודו שאפילו עלייה זו הייתה מצווה – אם כי אולי המצווה היחידה שקיימו יהודים חילונים. עם זאת, עדיין לא ברור היכן בספרי הקודש אלוהים "מצווה" ולא רק מעודד את היהודים לשוב לאדמתם; שכן רעיון זה חל בהתאמה עם שיבתה של ישראל מגלות של מאות שנים באחרית הימים (ישעיהו י״א, 12-10; מ״ג, 8-5; נ״ב, 12-11).

זה קצת אירוניה היסטורית שכיום, הדתיים מתעלים במעשיהם על החילונים, בדיוק באותה נקודה שבגינה הוכיחו אותם בעבר. ראשוני הציונים ניהלו משא ומתן עם שבטים ערביים לרכישת אדמות, וביקשו לשמור על יחסי ידידות עם האוכלוסייה המקומית. במשך מלחמת העולם הראשונה, לאחר שבריטניה כבשה את פלשתינה מידי הטורקים, גברה העלייה היהודית, מה שהוביל לחלוקת הארץ תחת המנדט הבריטי. לזמן מה השתרר שקט – למרות הבדלי התרבות בין החלוצים הציוניים החרוצים לתושביה האנדמיים של הארץ. אך כאשר החלו מדינות ערב לגרש אזרחים יהודים ותיקים, לשלול מהם את אזרחותם ולהחרים את רכושם, רבים מהם עלו לפלשתינה. מאוחר יותר, אדמות שהושגו ונשמרו לשם הגנה עצמית היו תוצאה של מלחמות שהחלו מדינות ערב, שדחו את הלגיטימיות של שורשי אבות היהודים. גם בסכסוכים אלה ניכרה יד האלוהים, שכן בכל מלחמה השיגה האומה הישראלית הצעירה ניצחון מפתיע ובלתי סביר.

אולם כיום, ניראה שהמיעוט הדתי לא רק שהוא עובר על מה שאולי עשוי להתפרש כ"מצווה" – בהפקעתו אדמות מאוכלוסיות ערבים בטענה שהן שייכות ליהודים – אלא גם מבקש לשלוט בתהליך עליית היהודים. האם פירוש השינוי הקיצוני בדעות הדתיים היהודים הוא שעכשיו, הם עצמם גוזלים את תפקידו של המשיח? האם עלינו להבין כי מעשי העוולות שלהם נגד האוכלוסייה המקומית על ידי השפלת אנושיותם והתייחסותם לשאר צאצאי אברהם בזלזול, הם איכשהו מאושרים על ידי אלוהים? או שהאם פעולות אלה הן רק חיקוי של אלו שרדפו אותם בעבר? והיכן בחברה שלהם אפשר ליראות את מנהג הכנסת האורחים של אברהם, שגילה חסד לזרים ואירח אותם באוהלו, כפי שהתושבים הערבים נוהגים עד היום? ואפילו אחרי שאלוהים הבטיח לאברהם, יצחק ויעקב את ארץ כנען, האם הם לא רכשו חלקות אדמה מתושביה? (בראשית כ״ה, 10; ל״ג, 19)? ניראה אפוא חריג, שהלהט הדתי של המתנחלים היהודים עשוי להתפרש כמעין כוח לגיטימציה עצמית שעלול להפר את זכויות המקומיים – שרבים מהם, כפי שקבע מכון בן צבי, אינם למעשה ערבים טהורים אלא צאצאי יהודים שהתאסלמו והתנצרו. מהיכן שואבים הדתיים הקנאים של היום את הסמכות לנשל תושבים שאינם יהודים, אף שרבים מהם בעצמם הגיעו ולא מזמן, מארצות ערב? האם הציפייה שברכות יזרמו מדיכוי אחרים אינה דרך להשמיץ את אלוהים, או המדיניות לכבוש כל חלקת אדמה היא תנועה הרסנית המדרדרת איתה יהודים חילונים? האין מהלך עניינים שכזה מסגיר למעשה את חוסר האמון באלוהים מצד הקהילה שמתיימרת לייצג אותו – לקיחתם את העניינים לידיהם במקרה שאלוהים לא יקיים את דברו? אכן, זוהי הפגנת זלזול ברוב החילוני שהיה בעיקר האחראי לבניית הארץ מחדש, כאילו שעצם היותם חילונים, איכשהו מונע מהם להגשים נבואה.

תיאולוגיה המצדיקה את השיבה היהודית מנקודת מבט תנכית, הבה נקבע אלו טיעונים תאולוגים קיימים לשובו של העם היהודי לארץ שאלוהים הבטיח לאבותיו. בזמנו של משה התרחשה סדרת נסיבות שמעולם לא חזרה על עצמה. למרות שאלוהים הנחיל את ארץ כנען לאברהם, יצחק ויעקב ללא תנאים, לאחר שהוכיחו עצמם צדיקים בפניו וכלפי כל אדם, למרות זאת, הוא לא העניק אותה לצאצאיהם ללא תנאי. אדרבה, הארץ הייתה ברכה המבוססת על התנאי שצאצאיהם יקיימו את חוקי התורה שקיבל משה מאלוהים. לפי תנאי הברית שכרת עימם אלוהים בהר סיני – תנאים שכל ישראל הסכימו להם (דברים ה׳, 3) – כולם היו מחויבים לקיים את התורה, או שלא יוכלו להתברך בארץ. יתרה מזו, ברכות הברית לא הוגבלו לאדמת הנחלה, אלא גם לשגשוגו של העם, לריבוי צאצאים ולהגנה אלוהית (דברים כ״ח), ברכות דומות לאלו שניתנו לאבות ישראל.

במילים אחרות, עצם היותו מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב מעולם לא הכשיר את העם לקחת בעלות על הארץ. היה עליהם להשיג אותה בעצמם, וברית האלוהים סיפקה את האמצעים. לא זו בלבד, אלא שבהתאם לתנאי ברית סיני – שהיא חוזה קולקטיבי ולא הסכם אישי כמו עם אברהם, יצחק ויעקב, עם ישראל לא יכול היה לרשת את האדמה עד שלא יקיים את התורה כאומה. מאחר שישראל הפכו לעם הברית – "עבד אלוהים" ו-"בן" (שמות ד׳, 22; ישעיהו מ״א, 8) – כולם חויבו לקיים את תנאי הברית. אלה שחזרו בהם או שהלכו בדרך אחרת מתו במדבר. כזכור, נדרשו ארבעים שנה כדי להביא את ישראל לנקודה שבה יוכלו לקבל חזקה על הארץ. רק אז הוצדקה "מלחמת הקודש" (אם אכן אפשר לכנותה כך), שבמסגרתה נביא, משה, מינה מנהיג צבאי - יהושע, להוביל את כיבוש הארץ. בחירה בכל דרך אחרת הייתה מסכנת את האומה כולה.

למעשה, כאשר אדם אחד התנער ממחויבותו בכך שהסתיר את שלל המלחמה באוהלו, כל צבא ישראל נחל מפלות. לפי השלכת הגורל בישראל נמצא שבט יהודה אשם ובתוך יהודה משפחת זרח, ובתוכה – זבדי. לפי הוראות יהושע, סקל העם והעלה באש את עובר העבירה עכן, בנו של כרמי ואת בני ביתו, כי בחמדנותו העמיד בסכנה חיי אומה שלמה (יהושע ז׳). (הערה: כשם שצאצאיו של אדם מהווים ברכה עיקרית של ברית אלוהים, כך צאצא נידון – כמו במקרה של עכן בן כרמי – מהווה את קללתה.) לאחר שישראל הוציאו להורג את העבריין ובני משפחתו, השיב אלוהים את הגנתו וישראל חזרה לעמדת ניצחון. כעולה ממקרים נוספים מסוג זה, יש להתייחס ברצינות לעובדה כך שלפי ברית לאומית או קולקטיבית, אדם אחד יכול לסכן עם שלם. ובכל זאת, אנשים רבים שאינם לוקחים בחשבון את השיקולים הנוגעים לברית, רואים ביהוה אל נקמני. אך גם כשכל דרישות הברית מולאו, ירושת ישראל את הארץ עדיין הייתה תלויה בנפילה הרוחנית של התושבים הילידים. האם לא אמר אלוהים לאברהם כי צאצאיו לא יוכלו להיכנס לארץ שהבטיח לו עד שלא יושלם עוון האמורי (בראשית ט״ו, 16)? נביא אמריקני קדום ממוצא יהודי סיכם זאת כך: ״כָּל הַבָּשָׂר אֶחָד בְּעֵינֵי יהוה; הַיָּשָׁר יִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים. אַךְ הִנֵּה הָעָם הַזֶּה מָאַס בְּכָל דְּבַר אֱלֹהִים וַעֲווֹנָם שָׁלֵם; וחֲמַת אֱלֹהִים הָיְתָה עֲלֵיהֶם בִּמְלֹאָהּ; ויהוה אֵרַר אֶת הָאָרֶץ עֲלֵיהֶם וּבֵרְכָהּ לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ; אָכֵן, הוּא אֵרְרָהּ עֲלֵיהֶם עַד הִשָּׁמְדָם, וּבֵרְכָהּ לְמַעַן אֲבוֹתֵינוּ, בַּעֲבוּר יִתְגַּבְּרוּ עָלֶיהָ״ (נפי א׳ פרק י״ז, 35). שמא נניח שלעמי הארץ הילידים לא הייתה גישה לדבר אלוהים, דחיית בלק את נבואתו של בלעם מעידה על כך (במדבר כ״ב, 24).

כיום, שונה המזרח התיכון מימי משה בכך שרבים מתושביו הם צאצאי אברהם, שלו הבטיח אלוהים את כל הארץ ממסופוטמיה ועד מצרים (בראשית ט״ו, 18). מלבד יצחק, בנו של אברהם ושרה ובני יצחק ורבקה, יעקב ועשו, נמנים עם צאצאיו של אברהם גם ישמעאל – בן אברהם מהגר, שהוא אביהם הקדמון של הערבים וכן זִמְרָן, יָקְשָׁן, מְדָן, מִדיָן, יִשְׁבָּק ושׁוּחַ – בני אברהם וקטורה (בראשית ט״ז, 3, 11; כ״ה, 6-1). רבים מצאצאיו של אברהם חיים עד היום במזרח התיכון. לפיכך, בהקשרו הראשוני, הענקת אלוהים לאברהם את כל הארץ - ממסופוטמיה ועד מצרים (בראשית י״ב, 7; ט״ו, 18) מחייבת גם הכללת תושבים אלה, או שדבר אלוהים לא יהיה תקף. מאחר שבזמן שהבטיח אלוהים לאברהם את האדמות הללו טרם נולדו לו בנים, התחייבותו של אלוהים לא הייתה מוגבלת בשום אופן רק לעם אחד מצאצאיו, במיוחד משום שאברהם עתיד היה להפוך ל"אב המון גויים" (בראשית י״ז, 5-4, ספר אברהם, פרק א׳, 2Pearl of Great Price) ).

למרות זאת, ערבויות עוקבות ליצחק ויעקב של אותה ארץ שהבטיח אלוהים לאברהם (בראשית כ״ו, 3; כ״ח, 13; ל״ה, 12), שינו את הדינמיקה של הבטחת אלוהים. מבלי לגרוע מהבטחתו לאברהם, אם כל הארץ ממסופוטמיה ועד מצרים נועדה באותו האופן להיות נחלתם של צאצאי יצחק ויעקב, אזי הקשר שלהם לצאצאי שבעת בניו האחרים של אברהם, תואם את זכות שושלת בכורות ביחס לשושלת האחים. במקרה זה, במקום שתהיה זו עילה לגרוש שאר צאצאי אברהם מהארץ המובטחת, ירשו צאצאיו של יעקב את האחריות להיות להם לברכה, כפי שהיה יוסף לאחיו במצרים (השווא -בראשית כ״ח, 14; מ״ה, 7-3). במילים אחרות, ברית אלוהים עם יעקב, שלפיה הארץ המובטחת היא ברכה, פירושה שצאצאיו האחרים של אברהם היורשים את הארץ יהיו תלויים בכך שיימנו עם צאצאיו של יעקב, כך שגם הם יוכלו לרכוש את הארץ כברכה.

למרות שאברהם שלח את בניו מהגר ומקטורה מזרחה, הרחק מיצחק (בראשית כ״ה, 6, 18), המקומות שבהם התיישבו היו באותה ארץ ממסופוטמיה ועד מצרים שהבטיח לו אלוהים. מאוחר יותר, מכיוון שצאצאי יעקב מרדו בו, הגלה אותם אלוהים לאזורים מרוחקים בכדור הארץ. ראשית, לקחה אשור בשבי את עשרת השבטים הצפוניים של ישראל והשתילה אותם באזורים אחרים באימפריה שלה (מלכים ב׳ ט״ו, 29; י״ז, 6, 23; י״ח, 11; דברי הימים א׳ ה׳, 26). יותר ממאה שנים לאחר מכן, שבטי ישראל הדרומיים נלקחו בשבי והוגלו לבבל (מלכים ב׳ כ״ד, 16-11; כ״ה, 11-1). למרות שלימים יהפוך זאת אלוהים לטובה, גלות ישראל שינתה את הדינמיקה של הבטחת אלוהים עוד יותר. מאז ועד עתה, כשצאצאי יעקב נפוצו ברחבי העולם, רבים מהם נטמעו בעמים הגויים, כך שכיום גם עמים אלה יכולים לטעון כי מוצאם מבני ישראל. אם כן, בסופו של דבר ברכות ברית אלוהים עִם ישראל יכולות לחול על עמי העולם בזכות שושלת אבות, לא רק דרך תהליך של אימוץ.

מאחר וכך, שיקום ישראל באחרית הימים תלויה כעת בכך שצאצאי יעקב יגשימו את תוכנית אלוהים 1. עבור ישראל 2. עבור צאצאיו האחרים של אברהם; ו- 3. עבור כל העמים על ידי חידוש הברית עם האלוהים וקיום תנאיה, בכך יחישו את חידוש זרם ברכות אלוהים. מאחר שכל סטייה מעיצובו של אלוהים נידונה לכישלון, מימוש רצונו נפל לזכות שושלת הבכורה של ישראל על אפרים, כפי שעשה יוסף במצרים (בראשית נ׳, 20-19; השוו- מ״ח, 20; דברי הימים ה׳, 2). האם לא קבע אלוהים מראש כי משבט הבכורה ייצאו "מושיעים" שישקמו את ישראל כפי שאלוהים הקים מושיעים בעבר? (עובדיה א׳, 21): "...וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת־הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה" (השוו- נחמיה ט׳, 27; חזון יוחנן י״ד, 1); "כִּי יֶשׁ־יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ" (ירמיהו ל״א, 6).

מחסומים דתיים להגשמת הנבואה הניתוק הנוכחי בין תוכנית אלוהים עבור ישראל מצד אחד, לבין מציאויות רבות בשטח מצד שני, מעיד על דעתו ורצונו של האדם המחליף את זה של אלוהים. בִּמקום להתכנס, נראה כי מה שנביאי ישראל אמרו בברור ומה שמניע אנשים כיום מתפצל יותר ויותר. בארץ שהיא מפתח למטרותיו הנצחיות של אלוהים כמו שישראל, מצב זה לא יכול להימשך זמן רב מבלי שתושביה יתקנו את מסלולם או שיסבלו מאסונות לאומיים. בין שאנשים מודעים לכך או לא, הברכות והקללות של ברית אלוהים עם צאצאי יעקב קיימות וממשיכות לתפקד בכל עת. כל צורה שקללות הברית עשויות להיות, אם זה נזקים ממזג-אויר, שרפות, מיתון כלכלי, הפחתה בסיוע חוץ, טרור, אינתיפאדות, או מכשולים צבאיים – חוסר מזל בהכרח מגיע בעקבות סטייה מחוק אלוהי. אם כל זה, מטרתן היחידה של הקללות היא להמריץ את צאצאי יעקב לעשות חשבון נפש על מצבם וליישר מחדש את מטרותיהם עם אלו של אלוהים.

לפי מה שנדון, כיצד תואמת ההצדקה התיאולוגית של ירושת ארץ ישראל לצמיתות, עם דמותה של מדינת ישראל כיום? אין התאמה. לא קם אף נביא ללמד יהודים את החוק הטהור של אלוהים. שום מנהיג צבאי או פוליטי לא מונה על ידי הענקה אלוהית. אף ברית לא חודשה עם ישראלים על סמך מורשתם היהודית. תורת משה לא נשמרה על ידי הישראלים כאומה וגם עוונם של תושבי הארץ הילידים לא הוכרז שהושלם. במילים אחרות, כיום קיימת מדינה יהודית חילונית, שהוסמכה פוליטית על ידי חבר לאומים, שאינה יכולה לטעון שום עילה תקפה להרחבת שטחה, אלא לפי מה שמאפשרות הנסיבות ההיסטוריות. בקצור, עד שדרכי הפעולה החברתיות המקובלות (פרקטיקוֹת) אינן תואמות עקרונות מהתגלות אלוהית, נותרת האומה פגיעה ומסכנת את עצמה. עם זאת, זה לא אומר שנסיבות היסטוריות אינן מונְחות על-ידי יד אלוהים, או שהתפתחויות עתידיות לא יובילו להקמת ממלכת אלוהים על פני כדור הארץ.

מה שזה כן אומר זה שההיסטוריה הציונית העדיפה יהודים חילונים על פני יהודים דתיים בגלל נטיותיהם הקיצוניות של הדתיים, ושעד שאלוהים אינו מקים נביא לאומה היהודית, יהודים חילונים הראו יכולת גדולה יותר לניהול ענייני מדינה. על אף התמיכה הנלהבת של היהודים הדתיים של ימינו בשיבה היהודית, נקודת המבט שלהם רחוקה הייתה מלהיות מבוססת במציאויות פוליטיות, כשהם מושפעים מאג'נדה פונדמנטליסטית. כאשר דת נוהגת כאילו האדם נוצר למען החוק, לא החוק נוצר למען האדם, או כאשר דיוק החוק נחשב יותר מרוח החוק, מעשים חריגים, בלתי הוגנים ואפילו פליליים מתבצעים בשם אלוהים. כקורבנות לרדיפה דתית ארוכת שנים, יהודים יודעים זאת טוב מכולם. באופן דומה, אפילו אם דת זו מקורה באלוהים, כאשר עקרונות שנוצרו על ידי אדם חודרים לדת, מתרחש שינוי באוריינטציה התאולוגית של אנשים. במקום להניב את ברכות ברית אלוהים המעניקות חיים, הם גורמים לאובדנן.

לדוגמה כיום, האם "תג המחיר" של מעשי ״התגמול" נגד מוסלמים, נוצרים ומיעוטים אחרים בישראל אינם מעידים על דת לקויה ולא על דת משה והנביאים? – שללא ספק היו מקבלים יחס דומה לו היו חיים היום – אלא דת, שבמידה שהפרדיגמה שלה סוטה מזו של אלוהים, תגרום לכאוס המשפיע על אומה שלמה. האם לא הזהיר ישעיהו ש"צֹרֲרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ" (ישעיהו י״א, 13) – כלומר, "נִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (במדבר ט״ו, 31-29)? והאם ״לִי נָקָם וְשִׁלֵּם״ - אין הנקמה שייכת לאלוהים ולא לאדם (דברים ל״ב, 35; תהילים צ״ד, 1)? לעומת זאת, בחוקיו המושלמים של אלוהים, ולא בגרסאות מעשה ידי אדם, טבוע הכוח ליצור בקרבנו שלום והשלמה עם סביבתנו, גם כאשר סביבה זו היא יריבה. יהודים חילונים רבים חשים זאת באופן אינטואיטיבי, יותר מאשר יהודים דתיים, שכן רבים מעקרונות ההומניזם המודרני משקפים את חוק אלוהים - להתייחס לזולת כפי שאדם רוצה שהתייחסו כלפיו - "ואהבתך לרעך כמוך".

כאשר בניו של יעקב נקטו באלימות כדי להעניש את שכם ואנשיו על טומאתה של אחותם דינה, נזף בהם יעקב על שלקחו את הנקמה לידיהם (בראשית ל״ד). מי מ "צֹרֲרֵי יְהוּדָה" של היום קולט שמטרת ברית סיני היא להביא את צאצאי אברהם, יצחק ויעקב לרמת הרוחניות של אבותיהם – אנשים שעימם כרת אלוהים בריתות ללא תנאי, לאחר שהוכיחו עצמם צדיקים בפניו בכל מעשיהם? מכיוון שאי אפשר ליצור תהודה עם אמת אלוהית מבלי לקיים את חוקו במלואו, האם מעשי שנאה ואלימות אינם מעידים על השיא שאליו עם מגיע? ולאן שחוסר-אמת הובילה אותו? האם מעשים כאלה אינם סימפטומטיים לחולשה מערכתית הממחישה את חוסר יכולתה של היהדות הרבנית ליישר קו עם חוק אלוהים? בדומה לזוועות שהמוסלמים מבצעים ב"כופרים" ובדומה לזוועות האינקוויזיציה נגד יהודים ו-"אפיקורסים", האם אין מעשים אלה תוצאה של מערכת אמונה מתפשרת, שלמעשה מבצעת דה-לגיטימציה למערכת האמונה הזו עצמה?

הסתמכות קפדנית של היהדות על מקורות משניים ושלישוניים של התורה והנביאים, כמו המשנה והתלמוד – במקום על מקורות ראשוניים בהקשרם ההוליסטי – שהתרחשה בעיקר בשל אובדן בית המקדש בעת חורבן ירושלים בידי הבבלים והרומאים, הופנתה להתמקדות בלב מה שנותר – תורת משה. בית המקדש שהיה מקום הוראה מקודש, הוחלף באקדמיות לרבנות שבהם התאולוגיה של הנביאים והיישום החווייתי של חוקי אלוהים ובריתותיו, נכללו תחת ׳איסורים והתרות׳ בחוק משה. כדי לוודא שאסונות ישראל הנובעים מאי-קיום חוק אלוהים לא יחזרו לעולם, הושם דגש יתר על החוקים. אף על פי כן, זה יצר בעיה חדשה – ראייתו האתנוצנטרית של העולם, שלא ראה יותר את תפקידה המושיע של ישראל כלפי האנושות. צריך לציין את המטרות ההומניטריות הרבות שיהודים חילונים תומכים בהן, לעומת אלו שמקורן עִם עמיתיהם הדתיים.

על אף שחוק השבות לארץ ישראל, שממשלת ישראל מציעה לכל היהודים הוא חוק מדיני חוקי, למרות זאת אינו נושא שום הבטחה לנחלה קבועה בארץ, שאלוהים מעניק כברכה למקיימי חוקותיו. במובן זה, "ארץ ישראל" מסמלת יותר כנחלת פאר אלוהית שאותה מבטיח אלוהים לנבחריו בעולם הבא. על ידי חפיפת הממד הרוחני של "חזרה", או "חזרה בתשובה" (שהיא רווחה רוחנית) לאלוהי ישראל על ידי קיום חוקיו (השוו- ישעיהו א׳, 27; נ״ה, 6), עִם הממד הפיזי של "חזרה בתשובה" או "חזרה" לארץ ישראל (השוו- ישעיהו ל״ה, 10; נ״א, 11), אדם משלים את התהליך שבו השיבה היהודית מוצאת בסופו של דבר לגיטימציה – כמובן, כל עוד האדם מקיים את חוק אלוהים, ולא גרסה מסולפת כלשהי המוצגת כחוקיו. גם כאשר סטיות מהחוק האלוהי הן שונות רק במעט ממה שכונן אלוהים, הן מונעות ממנו להעניק לעמו את ברכות הברית במלואן.

כאשר חוק אלוהים מעוות בידי אדם על ידי פירוש שגוי של כוונת החוק – תוך שהוא מכניס את הרעיון שלו ותפיסתו כיצד יש לבצע או לעקוף אותו – ברכות החוק בטלות. הוא הופך לפולחן חלול הלועג לאלוהים ונעדר כוח לעשות טוב. זה יוצר צורת מחשבה המייחסת חשיבות רבה יותר לקיום החוק כלפי חוץ, מאשר לטרנספורמציה הפנימית שהייתה מטרתו. אם חלקת אדמה נמכרת לגוי למשך שנת שבתון כדי שעדיין אפשר יהיה לעבד אותה, האם האדמה אכן נחה בשנה השביעית? האם הציווי "לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ״ג, 19) מחייב באמת הפרדה מוחלטת של בשר ומוצרי חלב, הפרדה של כלי בישול, סכו"ם וכיוצא בזה, בשעה ששלושה "אנשים" – יהוה ושני מלאכים – אכלו את סעודת החמאה, גבינה ועגל של אברהם (בראשית י״ח, 8)? האם יש להשפיל אישה על ידי גזיזת שׂערהּ כך שלא תישאר בטעות בועת אוויר בזמן שהיא טובלת במקווה? האם מנהגים אלה הם מעשה ידי אלוהים או אדם?

באשר לדיני בית המקדש המבוססים על חידושה של ישראל את ברית אלוהים, על כריתת בריתות אישיות עם אלוהים ועל משימתה של ישראל להושיע את האנושות, גם אלו ממתינות לכינונן מחדש לפי אותו תהליך של חזרה בתשובה וחזרה לאלוהים על ידי קיום חוקו הטהור. עם זאת, תהליך זה עולה מעבר לחוקי ׳האיסורים והתרות׳ של חוק משה, אם כי האחד אמור היה לשמש מוביל לשני. אם לא, דת הופכת בקלות רבה מדי לפסדה – לבוש של צדקה המסווה על שחיתות מתחתה. לא כל מי שחובש ומציג כיפה, שטריימל, או זקן יהיה מוכן להשתתף בתקנות בית המקדש, או אפילו להבין מה בית המקדש מייצג, אלא אם כן הוא ישוב לקבל יותר ממורשתו היהודית מכפי שנהוג היום. גם לחוק משה לבדו, אין את הכוח לברך את אומות העולם במימוש הבטחת אלוהים לאברהם (בראשית י״ח, 19-18; אל-הגלטיים ג׳, 8; ספר אברהם ב׳, 11-9). רק חוק עליון המבוסס באהבתו האוניברסלית של אלוהים מסוגל לעשות זאת בשלמות.

הקשר המורמוני לשיבת היהודים כיצד דברים אלה קשורים לנקודת מבט מורמונית? ראשית, יש לציין כי השקפת עולם מורמונית אינה כמו זו של נצרות מסורתית, שהיא אמביוולנטית בנוגע לשיבת היהודים לארץ ישראל. נוצרים רבים עדיין נאחזים ברעיון שעם עליית הנצרות, הנבואות על שיבתה הפיזית של ישראל הוגשמו במובן אלגורי ולכן אין להבינן פשוטן כמשמען. אחרים מקבלים את נהירת היהודים לארץ ישראל כהתגשמות נבואה, אך נראה כי אינם מודעים לכך שעל פי נבואות תנכיות ברובו, אינן מדברות על חזרה מצטברת, כפי שהתרחשה עם הופעת הציונות, אלא על הגירה המונית מארבע כנפות הארץ – אירוע עתידי גדול הרבה יותר מיציאת ישראל ממצרים (ישעיהו י״א, 12-11; מ״ג, 8-5; ירמיהו ט״ז, 16-14). למעשה, חוסר היכרותם של הנוצרים את התנ״ך ערערה את השקפתם על הברית החדשה שנבנתה עליו, עד לכך שהברית החדשה עצמה לא הובנה ולא הוצגה כהלכה . באופן כללי הנוצרים גם אינם מבדילים בין יהודים שהם צאצאי שבטי ישראל בדרום שאכלסו את אזור יהודה – שבט יהודה, בנימין ולוי – לבין עמיתיהם בצפון, שהם עשרת השבטים שנלקחו בשבי לאשור ונעלמו מן ההיסטוריה. ספר חזון עזרא (י״ג, 45-40) מתאר את אותם בני ישראל כמתייעצים יחד לאחר גלותם ויוצאים למסע של שנה וחצי צפונה מעבר לנהר פרת, מה שהיה מוביל אותם למזרח ומערב אירופה. אולם אפילו לפני גלות עם ישראל, התלונן הנביא הושע כי אפרים התבולל בין הגויים ("בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל", הושע ז׳, 8-7). אם כך, האם אין עלינו להניח כי פיזור והתבוללות עשרת השבטים גדלו במהירות רבה במהלך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות? ובמקרה זה, האם כיום אותם גולים חייבים להפגין צורה כלשהי של יהדות מודרנית כדי שיהיו זכאים להיקרא צאצאי ישראל? ממש לא, בעיקר משום שהרבנות היהודית ממטמורפוזה פוסט גלותית של הדת העברית.

עם זאת, למרות שמבחינה היסטורית אבדו עמים אלו כבני ישראל, אין זה אומר שהם אבדו לאלוהים או שנבואות על שובם לא יתגשמו בשלב מסוים. להפך, הנביאים מצהירים כי שיקום ישראל – לא רק של יהודה, אלא של כל ממלכת שנים עשר השבטים – יתרחש באחרית הימים (ישעיהו י״א, 14-10; ירמיהו ל׳, 3, 24; יחזקאל ל״ז, 22-15). מאחר שאלוהים דואג לכל צאנו, אתניים או מתבוללים, הוא מבטיח להביאם בחזרה מכל קצוות כדור הארץ אל האדמות שהבטיח לאבותיהם (ישעיהו מ״א, 9-8; ירמיהו ט״ז, 15-14; יחזקאל ל״ו, 28-24). לשם כך הוא יקים את עבדו דוד וישקם אותם (ישעיהו מ״ט, 23-1; ירמיהו כ״ג, 8-5; יחזקאל ל״ז, 27-21). והאם לא חזה יעקב שבאחרית הימים אפרים, בנו של יוסף, יהיה ל"מלאות/השלמת הגויים" ("מְלֹא־הַגּוֹיִם", בראשית מ״ח, 19)? זה מצביע על כך ששושלת זו, שיעקב העניק לה את הבכורה, תמלא תפקיד מרחיק לכת עד קץ הימים.

מי עוד נניח, יהיו המלכים והמלכות של הגויים שיובילו את ישראל הביתה בשיבתם באחרית הימים, אם לא צאצאי ישראל שהוסמכו מראש והתבוללו בקרב הגויים, בקיומם את הבטחת אלוהים לאברהם, יצחק ויעקב – שמלכים יצאו מחלציהם (בראשית י״ז, 6; ל״ה, 11)? "כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל־גּוֹיִם יָדִי וְאֶל־עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל־כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ" (ישעיהו מ״ט, 22-23); "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. שְׂאִי־סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ־לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנוֹתַיִךְ עַל־צַד תֵּאָמַנָה" (ישעיהו ס׳, 4-3); "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (ישעיהו י״א, 12). כשם שיוסף בנו של יעקב, שאותו מינה פרעה לשליט מצרים, היה המושיע של אחיו במשך שבע שנות רעב (בראשית מ״א–47-41), כך גם צאצאיו של אפרים בנו של יוסף, שהתבוללו בין הגויים, ישמשו כמושיעים לשבטי ישראל. "אלה הנמצאים בארצות הצפון יבואו לזיכרון לפני אדוני; ונביאיהם ישמעו את קולו ולא עוד יישארו עצמם; ויכו את הסלעים, ויזרום הקרח לפניהם. ודרך בתהום הגדולה. תעלה מעלה מתוך התהום הגדולה. ואויביהם יהיו להם לטרף... וימלאו הם בשירת שמחה נצחית. ראה, זוהי ברכת האלוהים הנצחי על שבטי ישראל, וברכה עשירה יותר על ראש אפרים ומרעיו. וגם המה משבט יהודה, לאחר כאבם, יתקדשו בקדושה בפני אדוני, לשכון בפניו יומם ולילה, לעולמי עולמים" (ספר תורה ובריתות133:26-28, 34-35 .(Doctrine & Covenants 133:26-28, 34-35.

כבר בשנת 1833 הצהיר הנביא יוסף סמית כי "שבט יהודה חייב לשוב" וכי היהודים "ישיגו גאולה בירושלים (הוראות הנביא יוסף סמית עמוד 231, 17-18Teachings of the Prophet Joseph Smith ). לאחר שקבל התגלויות מאלוהים בנוגע לעם היהודי (הוראות הנביא יוסף סמית, עמוד 14, 339Teaching of the Prophet Joseph Smith ) (תורה ובריתותDoctrine & Covenants 77:15 ) שלח סמית את אורסְן הַייד, אחד משנים ־ עשר השליחים, לפלשתינה כדי להקדיש את ארץ ישראל למען שיבת היהודים. התפילה שנשא הַייד על הר הזיתים ב־24 באוקטובר 1841, מופיעה בעברית ואנגלית על לוח שבהסכמתו של ראש העיר קולק, הוצב בגן מיועד בהר הזיתים. בחלק מתפילתו של הייד נכתב: "ידעו [אומות העולם] כי זהו תענוגך הגדול לשקם את הממלכה לישראל, לרומם את ירושלים כבירתה ולכונן את עמה לאומה וממשלה מובחנות, עִם דוד עבדך, צאצא מחלצי דוד הקדום, להיות להם למלך" (תולדות הכנסייה (History of the Church 4:26, Deseret Book

במסעו לפלשתינה ניסה אורסון הייד לשכנע רבנים בבירות אירופה כי הגיע זמנם של היהודים לשוב לארץ ישראל. בשנת 1843 הוסיף יוסף סמית' כי "יהודה חייב לשוב, יש לבנות מחדש את ירושלים ואת בית המקדש, ומים יוצאים מתחת לבית המקדש, ומי ים המלח יירפאו" (הוראות הנביא יוסף סמית, Teaching of the Prophet Joseph Smith 286), ובכך אישר מחדש נבואות עבריות על שלב מורחב של שיבת ישראל (השוו- יחזקאל מ״ז, 23-1; יואל ג׳, 21-1). בחיזיון שנגלה לסמית ב־3 באפריל 1836: "משה הופיע לפנינו והפקיד בידינו את המפתחות לקיבוץ ישראל מארבע כנפות הארץ, ולהובלת עשרת השבטים מארץ הצפון" (תורה ובריתות 110:11Doctrine & Covenants ). אף שהתקבצות ישראל תתחיל בשיבה ראשונית של יהודים לפלשתינה ובקיבוץ ראשוני של צאצאי אפרים ביבשת אמריקה, אלה יסייעו מאוחר יותר בשיבה עיקרית של היהודים ועשרת שבטי ישראל (תורה ובריתות 133:13, 26-35 Doctrine & Covenants).

בעוד כוהני דת נוצרים רדפו ללא הרף את יוסף סמית בשל תורתו החדשנית; מאז מנסה העולם הנוצרי להדביק פער בעודו מנכס לעצמו, כל אחת ואחת מהאמיתות המושיעות שלהן התכחש בעבר, ועדיין תוך כדי רדיפת המורמונים. אולם מנקודת מבט יהודית, אם נבואות על שיבתה הגדולה של ישראל אכן נועדו להתקיים, האם זה יכול להתרחש על ידי מיעוט של יהודים הטוענים לזכות בלעדית על מורשת האבות, או האם זה יקרה כתוצאת של כוחות היסטוריים הנשלטים בידי כוח עליון? כפי הנראה חזה הנביא זכריה את חלוקת היהדות לשני פלגים בזמן שירושלים תהפוך ל"אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל ־ הָעַמִּים". הוא חזה שביום הזה "וְהוֹשִׁעַ יְהֹוָה אֶת־אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא־תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית־דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל־יְהוּדָה" (זכריה י״ב, 3, 7). האם התעצמותם כנגד יהודים חילונים אינה משקפת את הרגשות שמפגינים יהודים דתיים רבים כיום? אם קודם יציל אלוהים את "יהודה" (כלומר, את הרוב היהודי), האין זה אישור שישראלים חילונים תואמים יותר לתכנון אלוהים מאשר המיעוט הדתי? במילים אחרות, שהעקרונות שהנחו מלכתחילה את היהודים הציונים החילונים עדיין רלוונטיים היום? כדי שישראלים יתאחדו בעניין זה, אכן זה הזמן שיהודים דתיים יכירו בממדיה החילוניים של השיבה היהודית ושיהודים חילונים יקבלו את ההשלכות והתאולוגיות הנבואיות שלה. חמושים בהבנה של מורשתם הקדושה, יהודים חילונים אז יבינו שלכל אדם יכולה להיות הרבה יותר השפעה על האומה היהודית הקולקטיבית, מאשר רק על מה שהוא מחשיב כעניינו הפרטי. כמו עכן, בנו של כרמי, הוא יכול לפגוע באומה כולה על ידי חיים הדוניסטים, בלתי מוסריים ולא אתיים. לעומת זאת, אדם המבקש לחקות את דוגמאות גיבורי ישראל, עשוי להתעלות על כוחו שלו בעזרתו לגאול את האומה מהרע ולשפר את מצבה.

התייחסותו של זכריה ל"אָהֳלֵי" יהודה (זכריה י״ב, 7) מעלה נקודה נוספת, כלומר שאלוהים יישם את גאולת יהודה בזמן שרוב הישראלים ימצאו צורך זמני לשכון באוהלים. הרעיון המרכזי של ״אוהלים״ בנבואת זכריה חוזר למשכן ישראל באוהלים בזמן הנדודים במדבר בהנהגת משה; או כאשר אויבים איימו להשמיד את ישראל והתעורר צורך זמני לחזור לאורח החיים של אבותיהם: "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל־פִּי יְהֹוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְהֹוָה יַחֲנוּ [יקימו את אוהליהם] כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (במדבר ט׳, 18-17); "וַיִּתֵּן יְהֹוָה לְיִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ וַיֵּצְאוּ מִתַּחַת יַד־אֲרָם וַיֵּשְׁבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאָהֳלֵיהֶם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (מלכים ב׳ י״ג, 5; השוו- שמואל א׳ 4, 10).

הרעיון שישראל שוב מתגוררים זמנית במדבר, מהדהד עם תחזיות הנביאים על נדודים חדשים במדבר באחרית הימים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל־פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם" (יחזקאל כ׳, 38-35); "הִנְנִי־שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל־תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל־מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו" (ירמיהו ל׳, 20-18). מצוות אלוהים שניתנה לישראל על ידי משה, לחגוג את חג הסוכות מידי שנה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (ויקרא כ״ג, 44-41), בעת זו, הכשירה את הישראלים לנדודי המדבר של אחרית הימים ולשובם לרשת את הארץ. עמוד הענן של אלוהים, שבזמן הקדום הגן על ישראל מאויביהם ומפגעי הטבע, ישוב להגן עליהם: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת־הַלָּיְלָה וְלֹא־קָרַב זֶה אֶל־זֶה כָּל־הַלָּיְלָה" (שמות י״ד, 20-19); "וּבָרָא יְהֹוָה עַל כָּל־מְכוֹן הַר־צִיּוֹן וְעַל־מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל־כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל־יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיהו ד׳, 6-5).

בנייתו מחדש של המקדש בירושלים כיום אירוע נוסף שחזו הנביאים כחלק בלתי נפרד משיקום ישראל באחרית הימים הוא בנייתו מחדש של בית המקדש בירושלים, בידי צאצא דוד, ששמו דוד. על האירוע הזה בישרו שני קודמיו של דוד: 1. שלמה, שבנה את מקדשה הראשון של ישראל; 2. יהושע, בנו של יוצדק, שבנה את השני. אף על פי שישעיהו מייחס את כורש מלך פרס עם בנייתו מחדש של המקדש, מבנה ספרותי הוליסטי בן שבעת החלקים, ההופך את ספר ישעיהו לנבואה אפוקליפטית, מראה שהשם כורש אף פעם לא יִעֵד אדם היסטורי באופן מוחלט. במקום זאת, כורש ואחרים שישעיהו הזכיר, יצרו תקדימים המאפיינים את המשימות הרבות שמבצע דוד, עבדו של אלוהים. לדוגמה, בישעיהו מ״ה, פסוק 1 הוא מתאר את עבד אלוהים כקומפוזיט של כורש ודוד, בעוד שבישעיהו מ״ד, 28-26 הוא מתאר אותו כקומפוזיט של משה וכורש. במילים אחרות, עבד אלוהים באחרית הימים דומה לדוד, למשה ולכורש בשיקום ישראל. (Gileadi, The Literary Message of Isaiah, 105–113 גלעדי, המסר הספרותי של ישעיהו, 113-105)

דבר זה עקבי עם שימושיו של ישעיהו בתקדימים באופן כללי, שבהם עבד אלוהים בנוסף, דומה לאברהם, שלמה, חזקיהו ואחרים בתפקידי הגאולה שהוא מבצע. יתרה מזו, פרקי ישעיהו המזכירים את כורש בשמו, מהווים חלק בלתי נפרד מכיאסמה מורחבת של שלושים רעיונות מרכזיים מתחלפים של תוהו ובוהו ובריאה, המשתרעים על פרקים מ״א–מ״ו בספר ישעיהו. מכשיר ספרותי זה וקישורים רטוריים רבים, מזהים במובהק דמות קומפוזיטית זו, הן כ"עבד" המתואר בישעיהו (מ״ב, 7-1) והן כלוחם של ישעיהו (מ״א, 3-2, 25; מ״ו, 13-11). (גלעדי, המסר הספרותי של ישעיהו, 144-96Gileadi, The Literary Message of Isaiah, 96–144). שיטתו של ישעיהו לחזות בגרסאות אחרית הימים של אירועים קדומים, מציירת את תפקיד עבד דוידי כמשה חדש, המדריך את יציאת ישראל החדשה מ"בבל"; יהושֻע חדש המנהיג את ישראל בכיבושים חדשים של ארצות מובטחות; גדעון חדש המפיל עדר פולש עצום; חזקיהו חדש המתפקד כמושיע פרוקסי; כורש חדש הבונה את המקדש בירושלים; וכן הלאה.

אף שרעיון בניית המקדש מחדש זכה לתמיכה הולכת וגוברת בקרב קבוצות יהודיות דתיות, חוסר הסבירות הפוליטית שלו מאפילה בהרבה, אפילו על התמיכה הנלהבת ביותר שלו. לאור אי-יציבות המצב השורר בימינו במזרח התיכון, אפשר להשוות את עצם הצעת הרעיון לדיבורי סרק של נביא שקר. לעומת זאת, נביאי אמת כמו ישעיהו, יחזקאל, חגי, זכריה ומלאכי, ניבאו ללא עוררין שהמקדש ייבנה מחדש וכי אלוהי ישראל יבוא לשכון בו, ויציין בכך יפתח את עידן הזהב המיוחל (ישעיהו נ”ו, 7; ס׳, 7, 13; ס״ו, 1; יחזקאל ל״ז, 28-26; מ׳-מ״ז; חגי ב׳, 7, 9; זכריה א׳, 16; ד׳, 14-9; ו׳, 15-12; ח׳, 9-7; מלאכי ג׳, 1). זה דומה לעמדה, שבשנת 1843 לימד הנביא יוסף סמית: "מה [היא] המטרה של קיבוץ היהודים או עַם אלוהים, בכל עידן בעולם?... לבנות בית לאלוהים שבו הוא [יכול] לגלות לבני עמו את חוקי ביתו ותפארת מלכותו" (הוראות הנביא יוסף סמית 308-307(Teachings of the Prophet Joseph Smith

מכיוון שמורשת האבות היהודית מורכבת ממכלול דברים - לא שילוב אקראי של אלמנטים תאולוגיים - לדחות חלק אחד ממנה כמוה כדחייתה כולה. במילים אחרות, ציפייה להתגשמות מלאה של נבואה, מיישרת קו עם התוצאה הסופית של מה שאלוהים יעשה. בכל זאת, תנאים הנלווים לבנייה מחדש של המקדש אכן יצטרכו להיות משכנעים לנוכח הלך הרוח הפוליטי הנוכחי בעולם. מה למעשה יכול לעורר תפנית כזו של אירועים, אם לא מה שהביא בימי קדם לבניית מקדש שלמה – מקום לשכן בו את ארון הברית? גילויו של ממצא ארכאולוגי זה ישנה באופן קיצוני את הדינמיקה בנסיבות ההיסטוריות של ימינו, יאותת ליהודים, נוצרים ומוסלמים ברחבי העולם כי אירועים מבשרי רעות עומדים להתרחש, שגאולת ישראל – אשר לה ציפו נביאים קדומים רבים, סוף סוף הגיעה וכי אלוהים, ברחמיו ובארך אפו, שוב חוזר להתערב בענייני עמו.

באופן כללי, מקום הימצאו של ארון הברית ומשמעותו עבור יהודים והאנושות היו גורם לספקולציות פרועות ואפילו לדרמטיזציה אבסורדית בסרטים. בעוד שהעתקים של ארון הברית המסבירים את הטענות כי הועבר לארצות אחרות עשויות להתקיים, רעיון זה אינו בהרמוניה עם דרכי אלוהים בעבר בקרב עמו, המבססות דפוס של מה שהאנושות עשויה לצַפות כי יתרחש שוב. נבואת ירמיהו כי עמו יחדלו מלעבוד את האל ואולי אף ישכחו אותו (ירמיהו ג׳, 16) מעניקה אמינות למסורת כי ירמיהו קבר את הארון לפני שהבבלים הרסו את ירושלים. מכיוון שירמיהו היה "בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם", כולל בין שבט הכוהנים שלו בארץ בנימין, האם זה אִפשר לו להחביא את ארון הברית כדי למנוע את נפילתו ביד האויב? והאם למאסרו של ירמיהו לאחר מכן היה קשר לכך (ירמיהו ל״ז, 16-4)? עם תיאורו החידתי של אותה תקופה, מה אפשר לקרוא בין השורות? רמז למקום הימצאו של ארון הברית מצוי בספר תהילים, שם מצהיר דוד על רצונו לבנות מקדש כדי להשכינו בו. אף שדבריו, "הִנֵּה־שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי־יָעַר" (תהילים קל״ב, 6), מתייחסים לקריית יערים ("עיר היער") ששַם נח ארון הברית במשך עשרים שנה (שמואל א׳ ז׳, 2-1), אלה המאמינים באופייה הכפול של הנבואה העברית עשויים להבין מתוך הצהרה זו שזוהי אפשרות להתגשמות שנייה באחרית הימים. קריית יערים שוכנת סמוך לגבולה של ארץ בנימין (ירמיהו א׳, 1). ואף על פי שעמיתיו הלוויים של ירמיהו בעיר הולדתו ענתות התנגדו לו, מקורב ובן דורו, הנביא אוריה בן שמעיה, הגיע מקריית יערים (ירמיהו כ״ו, 23-20). מכיוון שירמיהו עצמו לא הוצא להורג בגלל שניבא, האם יכולה הייתה להיות סיבה נסתרת לכך שהמלך יהויקים רדף אחר אוריה בן שמעיה עד מצרים כדי להרוג אותו מלבד נבואת אוריה "כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ" (ירמיהו כ״ו, 20)?

ייתכן שהמכשול הגדול ביותר לבנייתו מחדש של המקדש טמון דווקא בגישתם של ישראלים רגילים, המפגינים מעט מאוד התלהבות לבצוע הישג יוצא דופן כזה. ייתכן שהם אכן אנשי הספר – צאצאיו של אלו שאלוהים בחר להיות ״עם סגולה״ שלו (דברים י״ד, 2) – ילדיהם של אלה שקיימו את תורת משה במשך אלפי שנות גלות ורדיפות. אף על פי כן חילוניותם של רוב היהודים, שהחלה בעידן הנאורות ששטף את אירופה במאה השמונה עשרה, היא כיום עובדה שהושלמה. בעבור ישראלים רבים, מה הטעם לחיות מחדש את תפארת העבר הרחוק על ידי בניית מבנה מפואר על הר מוריה שעבורם איבד הרבה ממשמעותו? בראשית כל, העולם המוסלמי כולו יסער והאם ישראל זקוקה לצער נוסף מכיוון זה? בקצרה, כדי שהישראלים יבנו מחדש את המקדש תצטרך לצוץ סיבה יוצאת דופן, או שזה יישאר דבר חסר חשיבות לנצח.

אך בהנחה שנביאי ישראל צודקים, מה יכול להוות הזדמנות משכנעת ליהודים לקחת את הרעיון ברצינות? זה בוודאי לא יהיה קורבן אלפי בהמות כמו בימי שלמה, גם אם הכלכלה תוכל לקיים את זה. מי בעולם של היום מעוניין להחיות מרחץ דמים מהסוג המזכיר עידן פרימיטיבי? מלבד זאת, נביא ממש מאותו הזמן חזה כי בעידן המילניום של כדור הארץ "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב" (ישעיהו ס״ו, 3). זה ברור שהקרבת בעלי חיים לפי קוד משה לא תהייה צו היום, לפחות לא באופן קבוע. במוחם של הנביאים, משמעות הפסקתה יכול רק להיות שעד זמן שיקום ישראל, הקרבת בעלי חיים כבר תספיק לשרת את מטרתה. מכיוון ששום בעל חיים, טהור ככל שיהיה מבחינה פולחנית, לא יכול לכפר למען מין בריאת אלוהים נעלה יותר, נראה שהקרבת בעלי חיים ייצגה מראש קורבן טרנסנדנטי ונצחי יותר.

סיבה לבניית המקדש בוודאי גם לא תכלול פעולות פולחניות אחרות מקוד משה אשר בישרו מראש על מציאויות רוחניות גבוהות יותר; או פעולות שהרבנים המציאו בניסיונותיהם "לבנות חומה מסביב לתורה". עבור ישראלים רבים, מצוותיה הקפדניות של היהדות הרבנית דומות יותר לסוג של עבדות לפולחן מאשר לאורח חיים משחרר ומעצים. מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו רוב הישראלים מקיימים את כל החוקים הנוקשים שמקיימים החרדים, שבמידה רבה נתמכים על ידי תרומות מחו״ל? אין ספק כי זו התעלמות ממטרת התורה שתוביל לקיפאון כלכלי ורוחני. שאלת המפתח היא אם מִנהגי היהדות הדתית אכן יוצרים, או מסוגלים ליצור, עַם שרמת צדקתו משתווה לזו של אבות ישראל אברהם, יצחק ויעקב, שלא חיו על פי קוד משה, ואף על פי כן נגלה אליהם אלוהים פנים אל פנים. אם תורת אלוהים אינה מובילה את האדם לשם, אז מהי מטרתה הסופית?

תוכנית אלוהית עבור ישראל והעולם במקום לחפש תשובות בקרב גרורות הפרדיגמות הדתיות של ימינו, עלינו לחזור לזמן שקדם לבניית בית המקדש הראשון, לפני שהוקם המשכן במדבר ולפני שהכוהנים והלוויים מונו לשרת בו. ספר שמות מזכיר לנו שתוכנית א׳ הייתה להפוך את ישראל ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י״ט, 6). אך כשעם ישראל לא יכול היה לעמוד בסטנדרט הגבוה הזה, היא נִנְטשה והוחלפה במשהו יותר מעשי. לפי התיאור התנכי, תוכנית ב׳ נכנסה לתוקף כשבני ישראל עבדו את עגל הזהב ומשה שבר את שני לוחות הברית שנכתבו באצבע אלוהים (ראו שמות ל״ב, 35-15). ישראל קיבלה תורה פחותה יותר, תורה של הגבלות ומעשים חיצוניים אשר עַם, שזה עתה השתחרר מעבדות בקֵרב אלילי מצרים מסוגל לקיימה (ראו שמות ל״ד, 28-27). למעשה, אילו לא היה משה מתפשר עם אלוהים למען ישראל, היה אלוהים משמיד את העם ומתחיל מחדש, ובכך פותח את תוכנית ג׳ (השוו- שמות ל״ב, 14-9, 32-31).

ועדיין, מלכתחילה, אנשים מסוימים אכן קיימו את תוכנית א׳. משה, אהרן, נדב, אביהוא ושבעים זקני ישראל עלו על הר סיני "וַיֶּחֱזוּ אֶת־הָאֱלֹהִים" ואכלו ושתו בנוכחותו (שמות כ״ד, 11-10), מה שממחיש כי הסדר הכוהני של אותו הזמן היה שונה מהסדר שהיהדות משַׁמרת כיום. לפני שמשה קבל את התורה, הגיעו צדיקים כמו אברהם, יצחק, יעקב ואחרים, לרמות רוחניות שמאוחר יותר, הפכו מזוהות רק עם כוהנים גדולים ונביאים. ואכן, עוד לפני שמשה מינה את אהרן ובניו לתפקידי כוהנים, פנו "כוהנים" חוקיים לאלוהים בשם העם, ו"נערי בית ישראל" הקריבו קורבנות והעלו עולות (שמות י״ט, 22, 24; כ״ד, 5). במילים אחרות, לאחר תקרית עגל הזהב, מוסד הכוהנים והלוויים כתפקיד קבוע בַּסדר הכוהני בקוד משה, שימש כתחליף עראי עד שישראל בכללותה תיטול על עצמה את שליחותה האלוהית כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

אם כן, מה היה אופי השליחות, או שרות כהונת ישראל שהיוותה את תוכנית א׳? כדי להשיב על כך, עלינו לשאול תחילה מדוע בחר אלוהים את אברהם, שאביו תרח היה עובד אלילים ושקהילתו סבלה קללת רעב (יהושע כ״ד, 2; ספר אברהם ב׳, 1 Pearl of Great Price)? בספר קודש מורמוני כתוב שאלוהים בחר באברהם כדי ש"בשירותך ייוודע שמי בכל הארץ לעולם" (ספר אברהם א׳, 19). כדי להשיג מטרה זו, אלוהים יעשהו "לגוי גדול, ואברכך מעל מידה ואגדל שמך בכל העמים, והיית לברכה לזרעך אחריך, אשר בידם יישאו את השרות וכהונה זאת לכל העמים" (ספר אברהם ב׳, 9; השווא: בראשית י״ב, 3-1). אם אלוהים התכוון שישראל תהפוך ל"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אזי את מי נועדו הם לשרת בכהונתם – רק את עצמם או את "כל העמים"? באיזה אופן אחר נוכל להניח כי צדק ושלום יתפשטו על פני כדור הארץ כפי שחזו נביאי ישראל?

ספר בראשית מאשש את רעיון השפעתם הטובה של אברהם וצאצאיו על אומות העולם: "יְהֹוָה אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהֹוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י״ח, 19-17). כדי שיברך אלוהים את "כל העמים", היה עליו להתחיל בנקודה מסוימת והוא התחיל עם אדם אחד – אברהם. לאחר מכן עם צאצאיו, עַם ישראל, כל מי שיעלה להזדמנות במודל אברהם, כך שכשתפוצת ישראל בעמים תשרת את מטרתה, ילמדו כל העמים להכיר את אלוהי אברהם כמקור ישועתם; וכמו אברהם "יעשו צדקה ומשפט" כדי להשריש שלום אוניברסלי.

ברכת אלוהים של אברהם מעולם לא הייתה אפוא מטרה בפני עצמה. כתבים אלה לא נותנים שום רמז לאתנוצנטריות בשרות עצמי; ההפך הוא הנכון. אלוהים התכוון שכל מי שהוא התגלה אליו – מאברהם ועד אחרון צאצאיו – יישם את תוכנית הישועה שלו לעולם. על ידי מילוי תפקיד שרותם, יגדל שמם של אברהם ודורותיו וילך לפניהם. אולם זה ינבע מהשירות הבלתי אנוכי שיעניקו לאנושות. שמו של אלוהים אכן יהיה גדול בקרב העמים, אך זה יהיה משום שבאמצעות ישראל יתקבלו העמים כעם בריתו של אלוהים (ישעיהו י״ט, 25-24; נ"ו, 8-3). כך יוכלו כולם ללמוד צדקנות, וכמו אברהם – להגיע לשיעור קומה רוחני מלא ולהתברך באלוהים. האם לא אמר אלוהים לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית י״ז, 2-1)? וכפי שכרת את הברית עם אברהם, האם לא יכרות בדומה ברית עם צאצאיו?

אברהם כמודל לחיקוי עבור צאצאיו ספר אברהם מתאר עוד כיצד ניסה כוהן האלילים של האל אלקנה להקריב את אברהם על מזבח, שעליו אך נשחטו שלוש בתולות שסירבו לסגוד לאלי הכשדים. אף שאברהם היה מוכן להקריב את חייו אם דרש זאת אלוהים, בכל זאת הוא קרא לאלוהים, ששלח את מלאך נוכחותו ששחט את כוהן אלקנה והציל את אברהם (ספר אברהם פרק א׳, פסוק 20-5 מתוך Pearl of Great Price). כמו כן במצרים, כשפרעה לקח את שרה אשתו, נכנע שוב אברהם לרצון אלוהים והשלים עם אובדנה של אהבת חייו (בראשית י״ב, 15). ואפילו כאשר ציווה עליו אלוהים להקריב את יצחק, בנו יחידו משָׂרה, ציית לו אברהם, ורק ברגע האחרון מנע ממנו מלאך אלוהים וזימן לו איל כתחליף לקורבן (בראשית כ״ב,13-1). כל אירוע כזה היה מבחן מרכזי לנאמנותו של אברהם וגרם לו עוגמת נפש עצומה ומראה כיצד מכונן אלוהים יחסי ברית עִם יחידים שהגיעו לרמות רוחניות גבוהות ביותר.

העובדה שאלוהים השיב לאברהם את היקר לו מכל – את חייו, את אשתו ואת בנו – מדגימה את העיקרון שאלוהים משיב את הקורבן שהוא דורש, בין אם בחיים אלה או בעולם הבא. עדיין, אף על פי שאלוהים התהלך ודיבר עם אברהם, אין כל הוכחה לכך שמטבעו הוא אוהב אדם אחד יותר מאחר, רק איך שהם מצייתים לרצונו ועומדים במבחני הנאמנות שלו. האם אי פעם לא חיפש אלוהים אחר טובת יושבי העולם הזה, שכולם הם ילדיו? כלומר, הוא יברך באותן ברכות את אלו המוכנים לעשות ״כְּמַעֲשֵׂי אַבְרָהָם (עֲשִׂיתֶם)׃״(יוחנן ח׳, 39), את אלו הנוהגים באותה נאמנות כמו אברהם ובאותו החסד שהראה לכל בני האדם. כפי שטוען ישעיהו, כשם שאלוהים כרת ברית עולם עם אברהם (בראשית י״ז, 7, 19), כך הוא יכרות ברית עולם עם כל מי שנאמן לו בכל תנאי (ישעיהו מ״א, 9-8; נ״א, 2-1). הוא עשוי להתאים לכל נפש את הבחינות שלה, אבל את כולם הוא מברך במידה שווה.

זו בהחלט הייתה מהותה של תוכנית א׳, וצאצאי אברהם – החל מיצחק, יעקב ויוסף – ממחישים זאת. ספר מורמון מתאר את אותו דפוס בקרב צאצאיו של יוסף: "רבים היו אשר הוסמכו והפכו כהנים גדולים לאלוהים; וזאת בעבור אמונתם החזקה ותשובתם וצדקתם לפני אלוהים" (עלמא י״ג, 10). הדבר שניסה אלוהים מספר פעמים מאז סיני, הוא לעשות עבור ישראל כאומה את מה שעשה עבור אברהם כפרט. כממלכה של "כֹּהֲנֵי יְהֹוָה" ו"מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ" (ישעיהו ס”א, 6), הם יהיו ברכה לדורותיהם; ובנוסף, לכל העמים על ידי שרות ישועה ליושבי כדור הארץ: "וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים כָּל־רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְהֹוָה" (ישעיהו ס”א, 9-8).

מכאן משתמע כי אותם כוהנים יכירו את אלוהים כשם שאברהם הכירוֹ, שהם יאכלו וישתו בנוכחותו כשם שעשו שבעים הזקנים, ושהם יהיו עם טהור ומקודש, יותר מיוחסים בשרות כהונתם מצאצאיהם האחרים של אדם וחווה. עם זאת, מאחר שלא היהדות הרבנית ולא הנצרות המסורתית הגיעו לדרגה רוחניות כזאת ולא צמחה שום תנועה שהשיגה אותה, מהדהדת קינת ישעיהו: "יְשׁוּעֹת בַּל־נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל־יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל" (ישעיהו כ״ו, 18). ועדיין, על אף הפרדוקס הניכר, למרות שאף אחד מהמוסדות הדתיים לא הצליח לשחזר את תפארת העבר של ישראל, טוען כל אחד מהם שהוא הפוסק היחידי של אמת אלוהים! למעשה, לא רק שדת מסורתית לא הצליחה להשיב לעצמה את הזכות לראות את אלוהים כפי שנגלה אל משה ושבעים הזקנים, אלא נראה שאף איבדה את הסיכוי לכך. היכן מוצאים היום את הנתיב הישר להתקדשות המובילה אל נוכחותו של אלוהים ? בכל זאת הנביאים חוזים כי "באחרית הימים" יתממשו כל היבטיה של תוכנית א׳. מאחר וכך, זה לא התרחש לא בשל היעדר חזון נבואי, אלא משום שמערכות האמונה כיום, בעצמן מוֹנעות את אמונתו של האדם: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כ״ט, 13). התנהלותם של מאמינים היא כאילו שחוק פחות הוא החוק השלם, דבר שהובילם לכך שהם ״הַלּמְדוֹת תָּמִיד וּלְעוֹלָם אֵינָן יְכֹלוֹת לָבוֹא לִידִיעַת הָאֱמֶת״ (האיגרת השנייה אל טימותיוס ג׳, 7). מכוון שלאלה המכירים אותו, אלוהים הוא אלוהים אישי, לא רעיון מופשט שמקורו בפילוסופיה היוונית, כוח מיסטי המתומרן על ידי פיענוח קריפטולוגיה קבלית, או רוח מעוררת יראת כבוד המתגלה בעת עריכת טקסים אזוטריים. אלוהים מסרב להיות מושמץ על ידי אמצעים מחללים אלה, ולעולם לא יתגלה דרכם, אלא רק על מנת להוקיע אנשים.

עיצוב המקדש – תבנית רוחנית למרבה המזל, אלוהים סיפק לעמו דרך נגישׁה יותר להכירו. האם עצם האדריכליות של המקדש בירושלים לא בשרה על ברכתו האקפוננציאלית של אלוהים לאומות על ידי ישראל? האם אין עיצובו תוחם שלבים ברורים של אינדוקציה לידיעת אלוהים? ואכן, החצרות החיצוניות, האמצעיות והפנימיות אפיינו רמות עוקבות של התקדמות רוחנית שהודגמו על ידי אנשים הרשאים לשרת שם– סוגדים מצויים, לוויים וכוהנים, לפי סדר זה –כל קטגוריה מתפקדת ברמת שרות גבוהה יותר מזו שלפניה. ביום הכיפורים הופיע יהוה אל הכוהן הגדול המשרת בקודש הקודשים – המייצג את הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר – למרות שלקראת סוף ימי הבית השני, כוהנים שלא היו ראויים לשמש בתפקיד זה נספו בנוכחותו. עצם ההסמכה להיות שרת במקדש לא הבטיחה חסד אלוהי. אף על פי כן, הדרך להכרת אלוהים הייתה משובצת בתוכנית האדריכלית של המקדש עצמו. העובדה שישעיהו ואחרים שלא היו משבט לוי או ממשפחת אהרון, ראו את אלוהים במקדש, לדוגמה (ישעיהו ו׳, 1) מראה שראיית אלוהים לא הוגבלה לכוהנים גדולים בלבד. יותר נכון, מכיוון שפולחני ההכשרה של הכוהן הגדול סימלו את קידושו הגדל לפני אלוהים, ככל שהתקדם דרך חצרות המקדש, מבנה המקדש התלת-שכבתי העלה את הסיכוי שגם אחרים יוכלו להיכנס, כל עוד רמת הטוהר והקדושה שלהם תאמו את אלה של הכוהן הגדול. במילים פשוטות, יראת אלוהים של מועמד, כמו במקדשים מורמוניים (השונים באופיים מכנסיות מורמוניות), התבססה על שמירת חוק אלוהי ועל קיום שרות רוחני שנקבע מראש על פי מעברו הרציף בחצרות המקדש ובסוף אל נוכחותו של אלוהים. עדיין, הדוגמאות של אברהם, משה, נדב, אחיהו, שבעים הזקנים ואחרים, ממחישות שראיית אלוהים לא הוגבלה למקדש, אף שעיצוב המקדש שיקף רמות מתקדמות של זכאות. יתרה מזו, להיות ראוי לראות את אלוהים ולהימצא בנוכחותו לא הייתה כל כך מטרה סופית, כפי שהייתה המטרה להידמות לאלוהים בתור אדם – כלומר, להידמות לאלוהים בתכונות אישיות ושלמות, וביכולתו הגוברת של האדם לשרת את האנושות. באמצעות תהליך של טיהור והתקדשות תוך כדי שירות עמיתיו בני האנוש, כל אדם יכול להגיע לרמות הרוחניות הגבוהות ביותר ולהשגת תכונות אלוהיות. למשל, משה ואליהו, הפעילו את אותם הכוחות שהכנענים ייחסו לאלוהיהם הבעל, שלטענתם יכול היה להכניע את כוחות הכאוס. על פי המיתוס האוגריטי על הבעל וענת, אל הסערה בעל ("אדון") ניצח את מתחריו, האלים מוֹת ("מוות") ו- ים/נהר, וכך השיג את כיסא המלכות של אביו אֵל. אפילו במיתוס הבעל אנו מוצאים איפה את עיקרון ההתקדמות הרוחנית, אם כי בצורה מושחתת. בהיותו אל הברק והרעם, לכאורה החזיר הבעל את הפריון לארץ, והושיע את עמו מרעב.

אין פלא שהכנענים פחדו מעם ישראל כמשה חצה את ים סוף ויהושע – את נהר הירדן! והאם לא הערימו בני ישראל על המוות כשהשלימו מסע בלתי סביר לארץ המובטחת? אין פלא שהבעל הועמד במקומו כשאליהו גרם לאש לרדת מן השמיים בזמן שהתחרה עם נביאי הבעל, כאשר על ידי תפילתו הביא לסיומן של שלוש וחצי שנות בַצורת שישראל הביאו על עצמם, וכשהכפיל את כמות הקמח והשמן של האלמנה והקים את בנה לתחייה! גילויים אלה של כוח אלוהים, שהתחדשו בימי הברית החדשה וספר מורמון, מראות שככל שגוברת צדיקות בני האדם לפני אלוהים, כך גם גוברת יכולתם להשתמש בכוחו לטובה. מה גורם אם כן לאנשים בימינו, שכל כך בקלות מתייחסים לנביאים ולקדושים כאילו שהם מין אנושי ייחודי, ושבמוחם ניתפס שניסים שנעשו בשם אלוהים אינם בהישג ידם? במשך מאות שנים, עסקו הקבליסטים במסעם לחשוף את החוק העליון של אלוהים שלכאורה מוצפן בספרי משה, כדי שיעצים אותם לבצע ניסים דומים. הם עשו מאמצים יוצאי דופן לפענח תְצוּרוֹת של אותיות עבריות שעשויות להחזיק במפתח למסתורֵי אלוהים. אולם במשך כל אותו הזמן, התאולוגיה המובילה להעצמה אלוהית הופיעה בבירור בכתבי ישעיהו. כפי שצַפה נביא יהודי קדום שהיגר ליבשת אמריקה ביהודי ירושלים של זמנו: "מפני עיוורונם, עיוורון אשר בא מהסתכלות מעבר למטרה, חייבים הם ליפול; כי כֵן חפצוּ. ויען אשר חפצוּ בכך עשה זאת אלוהים, למען ימעדו״ ( ספר יעקב ד׳, 14). ועדיין, האם כוונת אלוהים לא הייתה שבסופו של דבר, עצם ה"מעידה" הזאת עשויה לשכנע את היהודים ללמוד עד כמה פשוטה הדרך להכירו?

הדרגות רוחניות בסולם לשמיים כפי שצוין קודם לכן, כתבי ישעיהו מזהים שבע רמות רוחניות מוגדרות, הניתנות שאפשר להבחין ביניהן לפי סוגי האנשים שהנביא מתאר. במילים אחרות, אנשים המופיעים בספר ישעיהו מדגימים שלבי קיום מתקדמים הניתנים לזיהוי על פי תכונות האופי שלהם. בחלומו על סולם לשמיים, ראה יעקב מלאכים עולים ויורדים, ואת יהוה בראשו (בראשית כ״ח, 13-12). כשם שהוא מתאר את מה שראה כ" בֵּית אֱלֹהִים" ו" שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ״ח, 17), כך זה גם בסולם הרוחני של ישעיהו. מלאכים ואנשים בקטגוריות רוחניות גבוהות יותר משרתים את הנמוכות, בשעה שהם עצמם מקבלים שירות מהגבוהות מעליהם. מטרת ה"בית", או המִדרַג העולה הזה היא שילדיו של אלוהים החפצים בכך, יכולים להתקדם מרמה אחת לבאה אחריה עד שישיגו את נוכחות אלוהים (גלעדי, פענוח ישעהו Gileadi, Isaiah Decoded). המעבר שלהם דרך ה"שער" – מסומל על ידי הפרוכת במקדש, הנפתחת אל קודש הקודשים – מהווה את השלב האחרון בתהליך זה.

על פי המודל של ישעיהו, אנשים שבסופו של דבר נכנסים אל נוכחותו של אלוהים נקראים "בָנַי" "וּבְנוֹתַיי" (השוו- ישעיהו מ״ג, 7-6; מ״ט, 22; ס׳, 4-1). במקומות אחרים הם המכונים "בְּחִירֵי" האלוהים, או "צַּדִּיקִּים נִּשְׁלָמִים" (אל-הקולסים ג׳, 12; אל-העברים י״ב, 23), עימם כורת אלוהים ברית עולם – ברית ללא תנאי כפי שכרת עם אברהם, יצחק ויעקב – לאחר שהוכיחו את נאמנותם בכל תנאי (השווא: בראשית י״ז, 7-1; ישעיהו נ״ה, 3; ס״א, 8). בהתקדמות הלאה, קטגוריית ה -"שְׂרַף" של ישעיהו (ישעיהו ו׳, 7-6) מתפקדת ברמה רוחנית השווה לרמתם של חנוך, משה ואליהו. לעיתים קרובות, אנשים אלה "נלקחים", ז״א גופם משתנה (באנגלית – translated )(בראשית ה׳, 24; מלכים ב׳ ב׳, 11; אל-העברים י״א, 5). הם רואים חזיונות של הסוף מההתחלה (ספר משה א׳, 29-25; ז׳, 67), ומשרתים אומות ואנשים. אלה המזוהים כמלאכי נוכחות אלוהים יכולים להיכנס ולצאת מבין העולמות במהלך מילוי שירותם (ראו בראשית י״ח, 2-1; ישעיהו ו׳, 6-1; ס״ג, ט׳; לוקס א׳, 19; נפי ג׳ פרק כ״ח, 30-13; ספר אברהם א׳, 15).

מתחת לרמות הגבוהות ביותר הללו כוללות קטגוריות עולות את זו של "ציון" ו"ירושלים" (ישעיהו ל׳, 19; ל״ז, 22; ס״ב, 1). לאחר שחידשו את בריתם עם אלוהי ישראל וקיימו את החוק או תנאיו, מקבלים המועמדים מחילה על חטאיהם. עם זאת, יחסי הברית שלהם עם אלוהים נשארים מותנים עד שהם יתקדשו דרך קיום חוק עליון ויעלו לרמה של "בני" ו- "בנות" אלוהים. לעומת זאת, הקטגוריה המזוהה כ-"יעקב" ו"ישראל" מורכבת ממאמינים באלוהים שעדיין אינם מקיימים את תנאי בריתו, אלא מתפלשים באינרציה רוחנית (ישעיהו מ׳, 27; מ״א, 14; מ״ג, 22). כל עלייה מלוּוה בתפקיד אלוהי לשרת את הקטגוריות הנמוכות יותר (ישעיהו מ׳, 9; מ״א, 27; ס״ב, 7-6). מילוי שירות זה של מועמד מהווה מבחן לנאמנותו לאלוהים, ומשמשת ככלי להשגת הרמה הגבוהה הבאה. שתי הקטגוריות הנמוכות ביותר של ישעיהו, בבל ואבדון, מורכבות מאנשים המזלזלים בבוראם ויורדים בסולם הרוחני.

שבעת הרמות הרוחניות של ישעיהו חושפות מעין מערכת תאולוגית המגדירה דפוס של ברית יחסים עם אלוהי ישראל, או על היעדרה. בעוד שהעלייה ברמות נשלטת על ידי דרישות הברית הנוגעות לכל שלב של עלייה, עבור רוב האנושות, רמת יעקב/ישראל משמשת נקודת ציר. משם אנשים עולים לרמת ציון/ירושלים, או יורדים לרמת בבל. למרות זאת, נפשות מסוימות שבהן בחר אלוהים בשל אמונתן וגבורתן עוד לפני שנולדו (השוו- ישעיהו מ״ט, 1; ירמיהו א׳, 5), מגיעות לעולם הזה ברמות רוחניות גבוהות יותר ורואות את אלוהים בצעירותן. כשם שאלוהים הוא כמו שהיה אתמול, כן היום וגם לעולמי עולמים, והוא ללא משוא פנים (שמואל ב׳ י״ד, 14; אל-העברים י״ג, 8), אלו שעלו לקטגוריות נעלות לפני תחילת שהותם הארצית, הופכים למועמדים להקצאת תפקידי הנהגה רוחניים בידי אלוהים (ספר מורמון, עלמא י״ג, 1-6; ספר אברהם ג׳, 23-22). במילים אחרות, בעוד שהיו ״מלאכים שלא שמרו על מעמדם הראשוני״ (איגרת יהודה א׳, 6 Jude 1:6;), רבים כן שמרו על זה – ומקצתם במידה רבה יותר מאחרים. כאשר אנו תופסים מהו יחסו של אלוהים לילדיו לפי מודל "הסולם לשמיים" של ישעיהו, ואז מיישמים את מה שלמדנו אחורה וקדימה עם הזמן, נגיעה לכמה מסקנות יוצאות דופן. ראשית, אנשים מכל תקופת זמן – מאדם וחווה ועד ימינו –מתאימים איפשהו בתוך מדרג אלוהי זה, או "בֵּית אֱלֹהִים" (בראשית כ״ח, 17). במדבר סיני לדוגמה, קהילת ישראל, הלוויים, שבעים הזקנים ומשה מקבילים לאותן ארבע קטגוריות עולות המופיעות בסולם הרוחני של ישעיהו – יעקב/ישראל, ציון/ירושלים, בניו ובנותיו של אלוהים ושרפים. ואז אלו, תואמות עם ארבעת רמות הטוהר והקדושה המיוצגות על ידי החצרות החיצוניות, אמצעיות ופנימיות של המקדש שהובילו לקודש הקודשים שהכיל את ארון הברית והכרובים. הכרת המאפיינים של כל שלב עלייה, אפוא, מאפשרת התאמה של כל עַם או אדם עִם רמת רוחניותם הנוכחית בתוך מדרג אלוהי זה. שנית, תיאורו של ישעיהו של כל עלייה כ"בריאה" – במובן של תקומה, או בריאה מחדש לרמה רוחנית גבוהה יותר, כפי שצוין – מגדיר מחדש את רעיון הבריאה האלוהית עצמה. באור זה, "יצירתו" או "בריאתו" של אלוהים את יעקב/ישראל, ציון/ירושלים, בניו ובנותיו ועבד אחרית הימים, מסמלת את כניסתם לשלב חדש של עלייה, המלוּוה בתפקיד אלוהי חדש. כשם שבריאת השמיים והארץ החלה בחומר הִיּוּלִי – "אדמה" ו"מים", ללא צורה, במצב של "תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א׳, 2-1) – כך כל האנשים החיים על פני האדמה, לרבות עַם ברית אלוהים, נמצאים במצב של בריאה או הרס הבריאה. באופן דומה, קטגוריות נבדלות של גרמי שמיים – אסטרואידים, ירחים, כוכבי לכת ושמשות – מאפיינות רמות עולות (השווא: ישעיהו מ׳, 26; הראשונה אל-הקורינתיים ט״ו, 41-40). מצד שני, ההיבט החיובי על מצב התמותה של האנושות, הוא שהתחדשות רוחנית יכולה להימשך גם כשהתנוונות פיזית מתחילה (השוו- איוב י״ט, 27-26; ישעיהו ל״ח, 17-13; השנייה אל-הקורינתיים ד׳, 18-16). כפי שבנוסף נדון במקום אחר, עלייה בסולם לשמיים מביאה הבדל דק ועדין אפילו לסיפור בריאתם של אדם וחווה כבריאה מחדש, ולא יצירה ספונטנית מכלום. במילים אחרות, "בריאת" הורינו הראשונים על פני כדור הארץ היוותה אבן דרך בהתקדמותם ברמות עלייה עוקבות. תהליך זה החל הרבה לפני הופעתם בעולם הזה, וימשיך הרבה אחרי שרבים מילדיהם יירשו את גן עדן (ישעיהו י״א, 9-6; ל״ה, 1-4; נ״א, 3), ובאמצעותו הם מוסמכים לאדם וחווה חדשים. באור זה, נאבקת האנושות כולה על רמות גבוהות ונמוכות יותר של עלייה או ירידה הנמשכת לאורך עידנים אינסופיים, ומתפרסת אל תוך נצח עצום. אחרת איך יהפכו בני אדם ל"אֱלֹהִים... (ולְ-) בְּנֵי (האל הַ-) עֶלְיוֹן" (תהילים פ״ב, 7-6), או "אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ" (שמואל א׳ כ״ח, 13)? האם לא אמר ישוע כי הוא "עָלָה הַשָּׁמַיְמָה" לפני שְ "יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם" כדי למלא את התפקיד האלוהי שלו על פני כדור הארץ (יוחנן ג׳, 13)?

לסיכום, הרעיון של המקדש כ"מרכז היקום" קיים בהקשרו להצגת הפוטנציאל של האנושות לצמוח לצלמו ולדמותו של אלוהים, להפוך לבניו ובנותיו במלא מובן תנאי הברית. וכפי שאמר פאולוס, אם "בנים" של אלוהים, אזי גם "יורשיו" ( אל-הרומיים ח׳, 13-8; אל-הגלטיים ד׳, 7) בחיי נצח שעוד יחיו. מסיבה זו, בריתות אלוהים עם אבות ישראל, עִם ישראל כעַם, עִם הכוהנים והלוויים ועם דוד המלך ויורשיו – הן המפתח. המקדש כמרכז היקום חושף דפוס אלוהי של מה שהיה ושל מה שיהיה. האם אין זו מטרתו של מקדש – להיות מקום חניכה אל תוך מסתוריות שמיים המביאות את האנושות לדרך שסלל אלוהי ישראל עבורה, שדרכה יוכלו ילדיו לצמוח אל מצבי הוויה גבוהים יותר ויותר? השאלה היא, האם הוראה בידע טהור של אלוהים – אודות ברואיו ובריתותיו – תוכיח תמריץ מספק עבור העַם היהודי לבנות מחדש את מקדשם? הזמן יוכיח. (מתוך - Avraham Gileadi, Endtime Prophecy: A Judeo-Mormon Analysis, Hebraeus Press, 2018, pp. 45–79)

(תרגום – ענת זהבי, 2023 Hebrew translation – Anat Zahavi Gifford,)